הדרך להגדלת הייצוא עוברת בהגדלת הביטוח

16/10/2013

פיתוח המשק תלוי בייצוא. פיתוח הייצוא דורש אשראי. אשראי כרוך בסיכונים. ניטרול הסיכונים מחייב ביטוח סיכוני סחר. מה לא ברור בזה?

מאת: פנחס לנדאו

אף איש עסקים לא יבחר מרצונו החופשי לעסוק בייצוא - כלומר, לחפש לקוחות במדינות זרות למוצרים או לשירותים שהוא מוכר - כל עוד הוא מאמין שביכולתו להתפרנס ולהרוויח מפעילות בשוק המקומי. זאת מפני ש"חו"ל" הוא מקום רחוק, זר ואפילו עוין מסיבות רבות - שפה זרה, תרבות שונה, חוקים ודרישות רגולטוריות לא-מוכרות ועוד ועוד.
כל זה נכון לכל איש עסקים בכל מקום בעולם, אבל נכון שבעתיים לאיש העסקים הישראלי שעבורו - הודות להיעדר קשרי סחר עם המדינות השכנות - "חו"ל" מתחיל מעבר להרבה יותר ים מאשר עבור עמיתיו במדינות אירופה.
בניגוד חד לראיה מיקרו-כלכלית זו של איש העסקים הבודד, המושג "ייצוא" נראה שונה מאוד מנקודת מבטה של מדינת ישראל. הרי זו מדינה אשר, עד לאחרונה ממש, הייתה נטולת משאבי טבע כמעט מכל הסוגים. גם היום, כאשר ישראל שואפת ומצפה ל"עצמאות אנרגטית", המשק הישראלי עדיין חייב לייבא את כל או רוב צרכיו במרבית מוצרי היסוד הצרכניים והעסקיים, כגון דגנים, מתכות, מלט, מכונות, כלי רכב וכדומה. עבור מוצרים אלה חייבים לשלם, ואת התמורה חייבים להשיג על ידי תקבולים מייצוא. לכן, ברמת המקרו של המשק, הסיסמה “export or die” מבטאת מציאות עובדתית.

תרומת הייצוא למשק
האינטרס הלאומי בקידום הייצוא נובע לא רק מנחיצותם של תקבולי ייצוא כאמצעי לשלם עבור ייבוא הכרחי, אלא גם משיקולים ארוכי-טווח של פיתוח המשק והעלאת רמת החיים של כלל האזרחים. שיקולים אלה קריטיים במיוחד במדינה ובמשק קטנים, מפני שהם המסלול המועדף והיעיל ביותר להשיג את מטרות היסוד של המדיניות הכלכלית. מחקרים רבים שנערכו לאורך השנים בחו"ל, ובמיוחד באירופה, מבהירים את תרומת הייצוא למשק, המתבטאת במספר פרמטרים.

מחקר חדש, שראה אור ב-2012, בוחן את התפתחות הייצוא של המדינות החברות בגוש האירו (שהן כמובן חברות באיחוד האירופי) ושל כלל המדינות החברות באיחוד האירופי, בתקופה 2000-2007. בין ממצאיו הבולטים נמצא שכל תוספת של מיליון דולר לייצוא הביאה ליצירת 18.5 מקומות עבודה כאשר נבחנו כלל מדינות האיחוד, ו-15.3 משרות במדינות גוש האירו. מאידך, תרומת הייצוא לשכר היתה גדולה יותר במדינות הגוש: קצב עליית השכר באיחוד בשנים הנחקרות היה 2.7%, לעומת עלייה של 5.3% לשנה במדינות הגוש. כמו כן, רמת השכר של עובדים במפעלי ייצור לייצוא היתה גבוהה יותר מעמיתיהם בפירמות הפועלות לשוק המקומי.

כפי שהיה ניתן לצפות בתיאוריה, מחקרים אמפיריים מוצאים כי מגמות אלה קיימות גם במשק הישראלי, וביתר שאת. בדו"ח בנק ישראל לשנת 2012, נכלל דיון על מאפייני הייצוא הישראלי, במסגרתו מוצגים נתונים שונים לגבי תרומתו של הייצוא למשק הישראלי. ערך המוסף של כלל הייצוא, ללא יהלומים ומחזור, הוא 77%, ובהקשר של שכר נמצא שהשכר בענפי הייצוא גבוה בשיעורים של בין 50% ל-110% (בשירותי מו"פ ומיחשוב) ביחס לשכר הממוצע במגזר העסקי. בסך כל ענפי הייצוא, נמצא שהשכר גבוה בכ-85% מהממוצע במגזר העסקי.

מחקר קודם של בנק ישראל מצא כי חברות ייצוא מעסיקות כמות גדולה - עד כדי יותר מכפולה! - של עובדים מאשר חברות בעלי מאפיינים דומים שאינן מייצאות. עובדים אלה מקבלים שכר הגבוה בכ-27% בממוצע מעמיתיהם בחברות הפועלות רק בשוק המקומי. רמת ההון לעובד – כלומר, ההשקעה של הפירמה בהון פיזי - גבוהה אף היא, בקרוב ל-30%, בחברות יצואניות. כתוצאה מכל זה, רמת הפריון הכולל של חברות יצואניות גבוהה באופן משמעותי, וזה מה שמאפשר להן להתחרות בהצלחה בשוקי חו"ל. 

באשר להשפעה הישירה של הייצוא על  התעסוקה בישראל, האומדנים לגבי "שוויה" של תוספת של מיליארד דולר לייצוא, במונחים של מספר המשרות החדשות, נעים בטווח רחב, בין 5,000 ל-13,000. הערכה של משרד התמ"ת באשר לתרומתו לתעסוקה של מיליארד דולר של ערבויות, נקבע גם כן ב-9,000 מקומות עבודה - נקודת האמצע של האומדנים שהתבססו על מודלים כלכליים. מספרים אלה נמוכים אמנם מתוספת המשרות שחושבה במחקר האירופי הנ"ל, אבל ייתכן ששם נלקחו בחשבון גם "ההשפעות המשניות" של תוספת התפוקה של היצואנים על ספקים ונותני שירותים וכו'. בכל מקרה, ברור כי הייצוא מייצר משרות גם בכמות משמעותית וגם באיכות גבוהה, מבחינת רמות שכר, רמת ההון הפיזי והאנושי למשרה, ועוד.

סכנה של שאננות
ההצלחה של הייצוא הישראלי, למרות הקשיים האובייקטיביים מולם הוא ניצב, כבר נתפסת כדבר מובן מאליו, גם בארץ וגם בעולם. הנתונים על אודות התפתחות וגידול הייצוא לאורך השנים אכן מרשימים, אך, בדומה לכל הצלחה מתמשכת, נוצרה סכנה של שאננות, כאילו מגמת השגשוג והצמיחה מובטחת והמשכה מונח בכיס. בפועל, לא רק שאין מקום לשאננות, אלא שההתפתחויות בכלכלה העולמית בשנים האחרונות מחייבות מאמץ בלתי פוסק לשמור על לקוחות ונתחי שוק קיימים, ומאמץ גדול אף יותר לחדור לשווקים חדשים ומבטיחים ולהתבסס בתחומי פעילות מתפתחים.

מאמץ זה הינו חובתה של כל פירמה וחברת ייצוא בפני עצמה, אולם בראיה כוללת, המאמץ הוא לאומי ולממשלה יש חלק חשוב בו, ולזרועותיה ולסוכנותיה יש תפקידים קריטיים בהשגת ההצלחה הכוללת. לכן, גם בעידן שבו קיימת מוסכמה שאין זה ראוי ואין זה רצוי למדינות להחזיק בבעלות על חברות עסקיות (פרט למקרים חריגים), לא כל שכן לנהל אותן, קיים גם קונצנזוס - דה פקאטו, אם לא דה יורה - שרצוי ונחוץ שמדינות יסייעו למשקים שלהם ולפירמות הפועלות בהם בכל הקשור לעידוד הייצוא, בדרכים שונות.

מבין דרכי העידוד והסיוע, אולי הנפוץ ביותר - הוא קיים אצל 33 מתוך 34 המדינות החברות בארגון ה-OECD - הוא יצירת מנגנון של ביטוח לסיכונים המתלווים לעסקאות או להשקעות חוצות-גבולות. סוג תמיכה זו אף זכה ל"הכשר" מצד המוסדות הכלכליים הבין-לאומיים, בתנאי שהתמיכה מתבצעת במסגרת כללים המוסכמים והמפוקחים על-ידי ארגון בין-לאומי.
מטרת מנגנון הביטוח איננה לסבסד פעילות של פירמות מקומיות - דבר המנוגד להסכמים רב-לאומיים והפוגע בתחרות החופשית - אלא להסיר מכשולים ולנטרל סיכונים, שקיומם היה מקשה מאוד על הפירמות המקומיות לבצע את הפעילות העסקית המתוכננת, ובמקרים רבים היה מונע מהם לגמרי להתחיל בה.
זאת ועוד, מאחר וכבר הוכח מעבר לכל ספק שפיתוח הסחר הבין-לאומי מחולל צמיחה ברמה העולמית, רצוי שכל מדינה תקיים מערך של ביטוח סיכוני סחר חוץ משלה, ובכך תתרום את חלקה לקידום הסחר העולמי בכלל.

אולם גם אם מנגנון הביטוח נפוץ ואף נחשב ל"כשר" - האם הוא משיג את מטרותיו? שאלה זו נבחנה במחקר גרמני שהתייחס לשנים 2000-2010 ובדק את מידת ההשפעה של קבלת ערבויות לייצוא על חברות יצואניות, על-ידי השוואתן לחברות שעוסקות בייצוא מבלי לקבל ערבויות. לדברי המחברים, הממצאים היו חיוביים ומובהקים: "אנחנו מתעדים השפעה חזקה של הערבויות על הגידול בייצוא". הם כימתו את ההשפעה הזאת לקצב צמיחה של כ-4-4.5 נקודות אחוז מהיר יותר אצל החברות שקיבלו ערבויות. גם בצד התעסוקתי, הממצאים היו מובהקים והצביעו על תעסוקה גבוהה יותר של 2.5-3%. המחקר מצא עוד שהשפעת הערבויות גדולה יותר מול שוקי ייצוא בהם המוסדות הפיננסיים חלשים (ולכן אין מימון פרטי זמין לעסקאות ייבוא), וגם שהשפעת הערבויות גדלה בתקופות משבר, דוגמת 2008-09.

"שיחפשו כיסוי בסקטור הפרטי"

בשלב זה מתעוררת השאלה: אמנם נכון, מערכת המבטחת סיכוני סחר וסיכוני אשראי היא הכרחית ומועילה, אבל מדוע היא צריכה להיות ביוזמה ממשלתית? הרי ענף הביטוח קיים במשק בבעלות פרטית ומטפל במגוון רחב של סיכונים. מדוע שחברות הביטוח הפרטיות לא יעסקו גם בתחום של ביטוח סחר החוץ, אשר שכרו בצדו?

ואכן, הסקטור הפרטי פעיל בביטוח סיכוני סחר חוץ, אבל רק לגבי חלק מן הסיכונים. ישנם סוגי סיכונים שחברות פרטיות לא יכסו, ובצדק מבחינתם, מפני שאין ביכולתם לתמחר אותם בצורה מספיק מדוייקת ולשאת במחיר של טעות מהותית בהערכת הסיכון. בעוד שסיכונים מסחריים רגילים, דוגמת קשיים פיננסיים ואי-יכולת לשלם מצד הפירמה הזרה, או טביעת האוניה המובילה את הסחורה, ניתנים למדידה, להערכה ולתמחור, כמעט כל האירועים הנופלים תחת הקטגוריה 'סיכונים פוליטיים' - ביניהם מהפכה, מלחמה או מהומות נרחבות או, לחילופין, משבר פיננסי ומחסור במט"ח במדינה אליה נשלחה הייצוא, או הלאמה או הפקעה של החברה המייבאת ועוד - אינם מדידים מבחינה עסקית. יתרה מזו, מדינות ספציפיות, ואפילו אזורים שלמים, עלולים להיות נתפסים - בצדק או שלא בצדק - כבעלי רמת סיכון גבוהה. במקרים כאלה, חברות ביטוח פרטיות לא יציעו כיסוי כלל, או שידרשו פרמיות כה גבוהות שהעסקה תהפוך לבלתי כדאית.

בכל המקרים האלה ובדומיהם, נוצר מצב המכונה ע"י הכלכלנים בתור "כשל שוק". דהיינו, השוק הפרטי אינו מסוגל לתפקד בצורה מקובלת, לרוב מסיבות אובייקטיביות. אולם עסקי הסחר בהם מדובר יש להם הצדקה כלכלית, לפחות בראיה ארוכת-טווח יותר או רחבה יותר, ולכן למדינה יש עניין להביא לכך שהעסקים יתבצעו ושהסחר ימשיך.

כדי להשיג מטרה זו, המדינה פועלת במסגרת גוף מיוחד ומקצועי - (Export Credit Agency (ECA - שמציע ביטוח לייצואנים ו/או לגופים המממנים את פעילותם. ביטוח זה יוצע עבור מקרים (כגון סיכונים פוליטיים), או במקומות (מדינות בעלות סיכון גבוהה) או לפרקי זמן (לרוב של למעלה מחמש שנים) שחברות ביטוח פרטיות לא ירצו "להתעסק איתם". מאידך, ECA כגון אשרא הישראלית, לא יציע ביטוחים מהסוגים הקיימים בשוק המסחרי ולא ישאף להתחרות בחברות הביטוח הפרטיות. הוא בא להשלים את החסר ולספק מענה לצורך חשוב אשר, במציאות העולמית הנוכחית, הינו צורך ההולך וגדל בהיקפו ובחשיבותו.

אם להודות על האמת, לאחר שנוצרה מציאות שבה קיימות ופועלות חברות ECA  רבות, ואלה מנצלות את היתרון היחסי שלהן בדמות הגיבוי הממשלתי הניתן להן, ישנם תחומי פעילות ושווקים מסויימים שבהם החברות הממשלתיות דוחקות את רגליהן של חברות הביטוח הפרטיות. מבחינת מדינת ישראל והייצואנים שלה, ובמיוחד מבחינת חברת אשרא, גם אספקט זה של המציאות העיסקית הינה בגדר עובדה נתונה המחייבת היערכות מתאימה.

השפעות חיוביות על המשק כולו
בראיה כוללת ובמבט ארוך-שנים, אין ספק כי לפעילות של אשרא ישנן תוצאות חיוביות רבות, המתפשטות על פני המשק והמדינה והמורגשות בהקשרים רבים.
ההקשר הראשון הוא המיקרו-כלכלי, זו שברמת הפירמה שביצעה עסקת הייצוא. הודות למערכת מוצרי הביטוח שאשרא מציעה וקשריה ההדדיים עם גופים מקבילים מסביב לעולם, ניתן להוציא אל הפועל עסקאות שלא היו מתבצעות ללא הערבויות. הפירמה המקבלת את הערבות תרחיב את פעילותה ולצורך זה היא תגדיל את כוח העבודה שלה. בשלב מסויים היא תשקיע בהרחבת כושר הייצור שלה; במקרים לא מעטים, הרחבה זו מתבצעת במסגרת בניית מפעל חדש באזורי פיתוח. בכל מקרה, הפירמה, על עובדיה, בעלי מניותיה, הספקים וכל נותני השירות שלה (בנקים, רו"ח וכדומה), נהנים מפירות הפעילות המורחבת שהתאפשרה על-ידי ביטוח המימון לעסקת הייצוא.

גם משרד האוצר הוא שותף בפירות ההצלחה. הוא משתתף דרך כל הגורמים הנ"ל - החברה משלמת מס על רווחיה, העובדים על משכורתם, בעלי מניות על הדיווידנדים שהם מקבלים, וכו'. הממשלה במובן הרחב נהנית גם מעבר לתקבולי המיסים של האוצר: הרשויות המקומיות, משרד התמ"ת (כיום משרד הכלכלה) דרך מרכז ההשקעות, ועוד.

המשק, הכולל את כל הגורמים הנ"ל - הסקטור העסקי, משקי הבית והממשלה - יוצא נשכר מכך שהוא מתרחב ומתחזק. בראיה כלל-משקית, ניתן לשרטט בקלות כיצד קיומו של מנגנון לביטוח מימון ייצוא מיתרגם לצמיחה של התמ"ג במספר שלבים, כאשר קיומו של כל שלב הוכח במחקרים אמפיריים. בשלב הראשון, עצם ביצוע עסקת הייצוא מגדיל את הייצוא; בשלב השני, הרחבת מעגל העבודה ו/או העלאת השכר מגדילה את הצריכה. בשלב השלישי, ביצוע ההשקעה על-ידי הפירמה והשקעות נילוות (לדוגמא, על-ידי הרשות המקומית) מגדילים את ההשקעות במשק.

השפעה לטווח ארוך
גם מעבר לגידול האבסולוטי בייצוא, קיים ערך מיוחד להרחבה הגיאוגרפית של  הייצוא. במציאות הנוכחית, הכרחי שהייצוא יחדור לשווקים מתפתחים ויתרחב בהם. חברת אשרא הינה כלי חיוני לצורך ביצוע חדירה זו, כפי שעולה מבחינת פעילותן של חברות ה-ECA בכלל, ושל אותן הפועלות מטעם המדינות המפותחות בפרט.

אולם ישנם מעגלים נוספים, אפילו מעבר לרמת המאקרו של המשק המתבטא בתמ"ג. ברמה החברתית, מדובר במנגנון המביא להעלאת רמת החיים של כל האנשים הקשורים בפירמה המסויימת ובהרחבה, בענפי הייצוא בכלל. את זה ניתן לכנות כהשפעה לטווח קצר. בד בבד, נוצרה השפעה לטווח הארוך, מפני שהידוק קשרי המסחר מביא להשקעות הדדיות - הן של פירמות זרות בארץ והן של פירמות ישראליות בחו"ל, והשקעות אלה כרוכות בהעברת ידע והעלאת רמת הפעילות
והפריון של הפירמות, מבחינה מקצועית, טכנולוגית ועוד.
הידוק הקשרים, העסקיים והאנושיים, טומן בחובו גם תועלת גיאו-פוליטית וביטחונית, ככל שהוא בונה קשרים בין ישראל למדינות אחרות ומדלל את השפעת המאמצים הבלתי-פוסקים לבודד את ישראל, להחליש ואף לנתק קשרים עסקיים, תרבותיים ואחרים בינה לבין מדינות אחרות.

עבור לתוכן העמוד